שמונה תסריטים להשפעת האדם

השאיפה ההשלכנית היא לחיות חיים שיש בהם יותר תרומה לעולם מאשר נזק. אך הניסיון לחזות את השפעתנו על העולם נהייה בלתי אפשרי בפועל אל מול הנצח, במיוחד לאור העובדה שאיננו יודעים לתאר אפילו איך תיראה המציאות האנושית בעוד 100 שנים, שהן כאין וכאפס אל מול פרק הזמן שאולי המין האנושי עוד יתקיים (אולי אפילו כמה מיליארדי שנים, עד שהשמש תכלה את כדור הארץ, ואולי אפילו נעבור לכוכב לכת אחר ונמשיך לחיות מעבר לכך).

 

בשיח האקולוגי מניחים שכל הבאת ילד לעולם היא מזיקה: הרי הילד גוזל משאבים ומייצר זיהום. אלא שההסתכלות הזו היא מאוד צרה: כרגע כל בני האדם גוזלים משאבים ומייצרים זיהום. איש לא יודע מה יקרה בעתיד. השלכנות, לעומת אקולוגיה, מנסה לדבר על השפעותינו בטווח הרחב ביותר האפשרי, מעבר לאורח החיים האנושי הנוכחי, מעבר ליכולות האנושיות הנוכחיות ומעבר להגדרה הנוכחית של "טבע". בחשיבה ארוכת טווח, לא ייתכן שכל אדם נוסף בעולם יגרום לנזק נוסף, כי הרי כמות בעלי החיים בטבע לא תוכל לרדת לנצח. אם כל אדם נוסף שיתקיים יגרום לירידה בכמות בעלי החיים בעולם, אז באיזשהו שלב כמות בעלי החיים תתאפס ולא תוכל להמשיך לרדת עוד. המסקנה היא שמתישהו המציאות תהיה כזו שאדם ממוצע נוסף בעולם אל גורם לנזק נוסף, וכל שנותר הוא לשאול מה יגרום להפסקת גרימת הנזק הזו: האם קודם בעלי החיים כולם ייכחדו, או שקודם האדם יתעשת ויפסיק לפגוע בטבע? האפשרויות שניתן להעלות על הדעת מורכבות הרבה יותר משתי האפשרויות הכלליות הללו.

 

ברשומה זו אציג 8 תסריטים עתידיים אפשריים להתפתחות הקשר בין המין האנושי לשאר העולם, כאשר השאיפה היא לענות על השאלה: האם סביר יותר שהשושלת של אדם ממוצע (כלומר, כל הצאצאים העתידיים שאותו אדם יוסיף לעולם) תועיל לעולם, או תזיק לו. התסריטים מחולקים לתסריטים שליליים, תסריטים חיוביים ותסריט אחד ניטרלי – כאשר התיאור "חיובי" או "שלילי" לא מתייחס למצב הטבע (או העולם) אלא להשפעה הבודדת של אדם (או קבוצת אנשים) באותו התסריט. למשל, התסריט החמישי (הניטרלי) הוא תסריט רע מאוד עבור הטבע, אבל בתסריט זה לאדם הבודד לא תהיה השפעה משמעותית על המציאות (כי כך או כך בעלי החיים ייכחדו), ולכן הוא מוגדר להיות תסריט נורמלי.

 

אלו תסריטים כלליים מאוד, בהם השתדלתי שלא להניח דבר על המציאות העתידית כפי שאנחנו מדמיינים אותה היום. ובכל זאת אינני טוען שבהכרח אחד מהם יתממש. ייתכן מאוד שיתממש תסריט שאנחנו אפילו לא מעלים על דעתנו. ובכל-זאת, אני סבור שהתסריטים הללו מעניקים לנו כיוון מחשבה כללי. אציין שלמרות שיש 4 תסריטים פסימיים ו-3 אופטימיים, אני סבור שהתסריטים הפסימיים פחות סבירים.

 

תסריטים פסימיים:

 

1. הכחדה מוחלטת. 

האדם מכחיד את כל בעלי החיים כולם, כולל הוא עצמו, ומשאיר אחריו עולם ריק מיצורים מרגישים. אולי יישארו יצורים חד-תאיים כלשהם או אפילו צמחים ופטריות, אך כל ממלכת החי – ובה יצורים חווים ומרגישים (שהם העיקר, על פי התפיסה ההשלכנית) ייעלמו. אין לדעת מה בדיוק יגרום להכחדה הטוטאלית הזו.

 

במקרה זה, כל אדם נוסף שקיים מאיץ את ההתקדמות לכיוון אותה הכחדה, ולכן מקצר את פרק הזמן בו חיו בעלי חיים ואת מספר הפרטים שחיו.

 

2. הכחדה כמעט מוחלטת. 

האדם מכחיד את רוב בעלי החיים, וגם את עצמו, אך חלק מבעלי החיים שורדים (בוודאי מינים עמידים כלשהם של חרקים, או של יצורים אחרים שיתקיימו בעת הזו). בשונה מהתסריט הקודם, לתסריט הזה יש התפתחות מעט יותר אופטימית: אחרי שהאדם הכחיד גם את עצמו, הוא השאיר אחריו עולם תקין ובו מעט בעלי חיים שיכולים להמשיך להתפתח ולבסס אוכלוסייה חדשה של בעלי חיים, ומינים רבים חדשים שיתפתחו מהם באבולוציה – כשם שקרה אחרי הכחדת קרטיקון-פלאוגן (בה נכחדו הדינוזאורים). יתר על כן, ייתכן שהעולם שיתפתח יהיה שופע יותר מהטבע שקיים היום, מבני שבני האדם ישאירו אחריהם תנאים מורכבים יותר: מבנים, שיוצרים מרחב מורכב ומגוון יותר וגם שטח גידול רחב יותר; חומרים אורגניים שבוודאי נלמד עד אז להפיק באמצעות אור השמש בדומה לצמחים, וכו'. אך אפשרות זו היא משוערת בלבד. כל מה שניתן לדעת על תסריט זה הוא שהאדם יכחיד את רוב בעלי החיים ויישאר פה עולם דליל עד להתפתחות הטבע החדש.

 

גם בתסריט זה כל אדם נוסף מקרב את הסוף, ולכן סביר שהשפעתו שלילית (אם כי ניתן להעלות על הדעת מספר תרחישים בהם השפעתו בתסריט זה היא חיובית – אך הם פחות סבירים).

 

3. ניצול מתמיד. 

התסריט הזה אכזרי וכואב במיוחד: האדם מכחיד את רוב בעלי החיים וממשיך לחיות "לנצח" (או לפחות עד שהשמש ממילא תכלה את כדור הארץ, ואולי מעבר לכך) עם קהילה שופעת של בעלי חיים אותם הוא מנצל לצרכיו ללא רחמים. התסריט הזה דומה למה שמתרחש היום – תעשיית הבשר והמוצרים מהחי בכלל שופעת בבעלי חיים שחייהם רווי סבל – אך הוא דורש עלילה הרבה יותר מורכבת כדי להתפתח: אמנם תעשייה שכזו קיימת כבר היום, אך קולות למען זכויות בעלי החיים גוברים כל הזמן, ובהסתכלות היסטורית קצב ההתפתחות של המוסר כלפי בעלי החיים הוא מסחרר: תוך כמה עשרות שנים (שהן כאין וכאפס אל מול ההיסטוריה האנושית) אחוז הטבעונים צמח פי כמה עשרות אם לא מאות. ויש לנו סיבה הרבה יותר ודאית להיות אופטימיים: בשר מתורבת (וכל טכנולוגיה עתידית אחרת שתוכל לבטל את הצורך בתעשיית הבשר). ברגע שלא יהיה יותר צורך לגרום עוול לבעלי חיים כדי לאכול בשר, אנשים יפסיקו לחפש תירוצים מוסריים לניצול בעלי חיים ויצליחו להפנים שהתעשייה הזו אינה מוסרית. סביר שזה יקרה דור אחד או שניים אחרי שהבשר המתורבת יהפוך להיות מוצר נפוץ. וברגע שהחברה האנושית תבין שזה לא מוסרי להתעלל בבעלי חיים – יהיה לה קשה לשכוח את התובנה הזו.

 

אז כיצד בכל-זאת יתממש תרחיש הניצול המתמיד? מה יגרום לחברה האנושית לשכוח את האמפתיה שהיא למדה? האפשרות הסבירה ביותר שאני רואה היא הפסקת הסבל האנושי: פיתוחים טכנולוגיים יצליחו לעצור את הסבל האנושי. למשל, דמיינו מנגנון מוחי שפולט באופן אוטומטי כמות עצומה של משככי כאבים ברגע שהאדם חווה סבל גדול מדי; או הנדסה גנטית שתמנע מהנולדים לחוות סבל. התוצאה היא שיותר לעולם לא נחווה סבל מרתיע מספיק, כמו סבל משריפה או שבירה של עצמות, ולכן המחשבה על סבל שכזה לא מספיק תזעזע אותנו ולא תאפשר לנו לפתח את האמפתיה הדרושה לשמירה על בעלי חיים. בהיעדר תחושות רעות מספיקות, כולנו נהיה למעשה פסיכופתים, וזו תהיה ההתחלה של תסריט הניצול המתמיד.

 

4. תסריט הזיגזג. 

אוכלוסיית בעלי החיים לא ממשיכה אמנם להצטמצם לנצח (ראינו כבר שזה בלתי אפשרי), אך לאחר תקופה ארוכה של הצטמצמות היא נשארת קטנה לנצח, ובני האדם הקיימים הם שמונעים ממנה לשגשג בחזרה. כך, כל אדם נוסף שקיים מזיקה במובן הזה שאילו לא היה קיים, אוכלוסיית בעלי החיים הייתה גדולה יותר בהשוואה לתקופת הדור הקודם, אך בגללו היא קטנה כפי שהייתה בדור הקודם.

 

למשל, אם נדמיין סיטואציה קיצונית בפשטותה: נניח שאוכלוסיית בעלי החיים תלויה אך ורק בכמות השטח הזמינה להם, ונניח שכל אדם נוסף שקיים גוזל עוד שטח. עד שהאנושות מגיעה לשיא גודלה, כמות בעלי החיים בעולם הולכת ופוחתת – אך נניח שכאשר האנושות מגיעה לשיא היא נשארת באותו הגודל לנצח. במצב זה, כל אדם נוסף שגר בביתו מונע מהטבע לשוב אל השטח הזה, וזה הנזק שהוא גורם, אך כמות בעלי החיים בעולם נשארת קבועה.

 

הדוגמה הזו, כפי שתיארתי אותה, לא אפשרית: לא ייתכן שלמשך זמן כה רב (עד כיליון כדור הארץ) האנושות תישאר במצב סטטי. לא מבחינת הגודל שלה ולא מבחינת ההשפעה של האדם היחיד על הסביבה. לכן, במקום מצב סטטי אנחנו נצפה למצב "זיגזג": לאורך התקופות השונות כמות בעלי החיים פוחתת ואז גדלה שוב, אבל נשארת תמיד בטווח שבין היכחדות (תסריט 1 או 5) לבין שגשוג בזכות האדם (תסריט 6). כי אם בעלי החיים ייכחדו אז ממילא כבר לא תהיה השפעה לאדם הפרטי, ואם הם ישגשגו בזכות האדם אז השפעתו של האדם הפרטי תהיה חיובית. ייתכן, למשל, שתקופה אחת של כמה אלפי שנים ניצול המשאבים יגבר עד כדי הצטמצמות כמעט מוחלטת של בעלי החיים, ובתקופה מאוחרת יותר תהיה התפתחות טכנולוגית שתעזור לכולם להתקיים עם פגיעה מינימלית בסביבה (ואז האדם הפרטי עדיין יפגע בסביבה, אבל פגיעתי תהיה קטנה מאוד). ייתכן שהמין האנושי יכפיל את עצמו בכמה סדרי גודל, ואז למשל תקופה ארוכה האוכלוסייה האנושית תצמצם ילודה – וכן הלאה.

 

תסריט ניטרלי:

 

5. האנושות הבודדה. 

האנושות תכחיד בסוף את כל בעלי החיים בטבע, אבל לא את עצמה. היא תמשיך להתקיים עם מספר מצומצם של בעלי חיים בשליטה מלאה שלה: חיות מחמד, ואולי כמה מינים בעלי ערך אסתטי (כדוגמת ציפורי שיר בימינו). אפילו מינים מלווי אדם "עירוניים" (לא סביר שתהיה אז "עיר"), ומינים של פרוקי רגליים ייכחדו (חלקo במכוון). בתסריט זה, עד לרגע ההיכחדות כל אדם נוסף יגרום לנזק (הוא יאיץ את ההיכחדות, ובכל נקודת זמן עד להיכחדות יהיו פחות בעלי חיים טבעיים בגללו), אך לאחריה הוא יתרום לכמות בעלי החיים שנשארו, ע"י גידול של חיות מחמד או טיפוח החיות העירוניות – ואם לא הוא יטפח אותם, אז לפחות כמה מצאצאיו.

 

תסריטים אופטימיים:

 

6. הטבע האנושי. 

הטבע, כפי שהוא מוכר לנו, נעלם, אך במקומו משגשג הטבע העירוני, ובו בעלי חיים שמנצלים את תנאי העיר: ציפורי שיר, קיפודים, זוחלים למיניהם, עטלפי פירות, חרקים שונים ועוד. אוכלוסיית בעלי החיים בעולם תעבור ברירה טבעית, ויישארו רק בעלי החיים שמשגשגים באזורי אדם, ומינים אחרים אפילו יעברו אבולוציה מהירה ויתאימו עצמם לסביבה העירונית. בתסריט זה, כל אדם נוסף שקיים מסייע (אם הוא רוצה ואם לא) לבעלי החיים העירוניים לשגשג. אין לדעת האם הסביבה הזו תהיה שופעת יותר או פחות מהסביבה הבלתי מופרת שקדמה לאדם, אך בכל מקרה היא תהיה המצב הנתון וכל אדם נוסף יתרום לה.

 

ההבדל בין התסריט הזה לבין תסריט 5 הוא בעיקר כמותי (בתסריט הנוכחי תשגשג מערכת אקולוגית עירונית שופעת), וגם במידת מעורבותו הישירה של האדם (בתסריט 5 יהיו קיימים רק אותם בעלי חיים שאדם מגדל בעצמו).

 

7. שיקום טבע והתפשטות המושבות. 

הטכנולוגיה האנושית תגיע לרמה כזו שמאפשרת לנו לשקם בתי גידול טבעיים, וגם לחיות תוך פגיעה מינימלית בטבע. לצד זאת, החברה האנושית תצליח להתיישב בכוכבי לכת נוספים וגם שם היא תקים מערכות אקולוגיות בדומה לאלו שעל כדור הארץ. כמו כל טכנולוגיה אחרת, גם הטכנולוגיה של שיקום והקמה של בתי גידול תהפוך עם הזמן להיות זולה, פשוטה לשימוש ונגישה גם לציבור הרחב, וכל משפחה שתעבור לגור באזור לא מיושב תוכל להקים לעצמה שמורה-טבע פרטית משלה.

 

בשונה מתסריט הטבע האנושי, בתסריט זה בני האדם יקימו במכוון שמורות טבע שפרט להקמתן הן בלתי מופרות. לכן, בשונה מתסריט הטבע האנושי: מצד אחד תסריט זה יהיה אופטימי רק אם האדם יצליח להקים בתי גידול במקומות חדשים (כוכבי לכת חדשים) כי אחרת הטכנולוגיה הזו תסתכם רק בצמצום הפגיעה בטבע, ומצד שני בתסריט הזה התרומה תמשיך להתקיים גם אחרי שהאנושות תיכחד, אם בתי הגידול שיצרנו ימשיכו להתקיים בלעדינו.

 

8. זיגזג והצלה. 

כמו בתסריט 4, האנושות שומרת על כמות כלשהי של בעלי חיים, אך כאשר כדור הארץ מתקרב לכיליון בגלל השמש – החברה האנושית בורחת ולוקחת איתה בעלי חיים, וכך מעניקה להם אפשרות להמשיך ולהתקיים.

 

קשה להעריך מה תהיה תרומתו של האדם הפרטי בתסריט שכזה, בין השאר זה תלוי בסיבה שלשמה ניקח איתנו בעלי חיים נוספים. ייתכן שההצלה תהיה רק של חיות מחמד ודומיהן, ואז התסריט הזה דומה לתסריט 5. ייתכן שההצלה תבוצע רק ע"י אנשי מקצוע במטרה לשחזר טבע במושבה החדשה, ואז ממילא לאדם הפרטי לא תהיה השפעה, אלא רק במסגרת חייו העתידיים במושבה החדשה (ואז יתקיים אחד התסריטים שהוזכרו עד עתה). אך ייתכן שכל אדם ישתתף בפרויקט ההצלה, או שכל אחד יפעל לפי השיקולים המוסריים שלו, או שכל אחד יקים לעצמו טבע משלו, ואז לאדם הפרטי תהיה השפעה אדירה.

 

ניתוח הסתברותי: 

אחרי שמנינו את התסריטים האפשריים, אפשר להמשיך ולשאול אילו מהם סבירים יותר מהאחרים, ובאילו מהם סביר שאכן ההשפעה של האדם הפרטי תהיה כפי שתיארתי.

 

נתחיל דווקא מהשאלה השנייה. בשני התסריטים הראשונים הנחתי שהנזק של האנושות (שגורמת להכחדה המונית) מתחלק בין כל בני האדם. אך אין הדבר בהכרח כך. ייתכן שעד לאותה נקודת הכחדה הנזק של האדם הפרטי יהיה זניח או אפילו קטן יותר מהתועלת שלו (בדומה לתסריטים 6, 7), וההכחדה תיגרם בגלל מספר מצומצם של אנשים, בלי קשר להשפעתו של רוב הציבור (למשל בגלל מלחמה עם אמצעי נשק הרסניים). באופן דומה, בתסריט 6 הנחתי שהשגשוג של המינים העירוניים מתרחש הודות לכל תושבי העיר, אך גם במקרה זה לא בטוח שזה המצב. ייתכן שהמינים הללו יהיו תלויים במספר הגינות והפארקים, למשל, בעוד שכל בני האדם יחיו בבנייני קומות ולכן לאדם הפרטי לא תהיה השפעה על כמות הגינות. אפשרות אחרת היא שהמינים הללו משגשגים עד לרמה מסוימת של צפיפות האדם, ומעבר לרמה הזו הם הולכים ומתמעטים (על פי חלק מהמחקרים, זה המצב היום בקרב חלק מהמינים). פירוש הדבר הוא שעצם קיומה של העיר יעזור להם אמנם לשגשג, אך כל אדם נוסף בעיר רק יפחית את הכמות שלהם. אפשר לשער שעם הזמן הברירה הטבעית תגרום להם להיות מותאמים לצפיפות הגבוהה של בני האדם, איך אין לנו דרך להיות בטוחים בכך.

 

תסריט 8 פחות ברור מהאחרים: הוא יכול להתקיים, אך המידה שבה הפרט יתרום לאוכלוסיית בעלי החיים תלויה באופן שבו בני האדם יצילו איתם את בעלי החיים: מי יעשה זאת? לצורך איזו מטרה? ומה יקרה אחר-כך? התסריט הזה יכול להתפתח בהמשך לכל אחד מהתסריטים האחרים, על פני כוכבי לכת חדשים.

 

נחזור כעת אל השאלה ההסתברותית, ונעריך את הסבירות של כל תסריט, וגם של סינתזות ביניהם: התסריט הראשון לא סביר, מפני שקשה להאמין שמתוך מיליוני מינים של בעלי חיים אפילו אחד לא יצליח לשרוד את נזקי האדם. במקרה זה התסריט יהפוך מיד לתסריט מספר 2, אליו אתייחס בהמשך. תסריט 3 לא סביר בעליל, ולו רק מהטעם הכלכלי: בעלי חיים הם אורגניזמים שדורשים משאבים והם מוגבלים ביכולותיהם, ולכן לא סביר שיעדיפו להשתמש בהם מאשר בטכנולוגיה חסכונית יותר – כשם שהיום אנחנו מעדיפים להשתמש במכוניות מאשר בסוסים, בנייר מאשר בעור, ותוך לא הרבה זמן נאכל בשר מתורבת (וכל אלו פיתוחים של מאות השנים האחרונות בלבד). התסריט הזה יתרחש רק אם יימצא איזשהו צורך אנושי שרק בעלי החיים מצליחים לספק, ולא שום טכנולוגיה. לא סביר שקיים צורך שכזה. התסריט הרביעי לא סביר מפני שהוא דורש מידה רבה של יציבות: הוא יתרחש רק אם ההשפעה של האנושות על הטבע תישאר תמיד בטווח שבין הכחדה לבין טבע אנושי. שני הקצוות הללו הם מצבים יציבים, בניגוד לתסריט הזיגזג, ולכן לא סביר שלמשך זמן כה רב נמשיך לזגזג מבלי "ליפול" באחד משניהם. יתר על כן, כדי שזה יקרה עלינו להמשיך לשרוד יחד עם שאר בעלי החיים עד כיליון כדור הארץ (אחרת "ניפול" לתסריט 2) אבל מצד שני שאם נעזוב את כדור הארץ לא ניקח איתנו בעלי חיים (כי אז "ניפול" לתסריט 8).

 

תסריט 5 סביר. תסריט 6 סביר במידה כלשהי: הוא תלוי במידה רבה ביחס שלנו לאותם מינים מלווי אדם. סביר להניח שנגיע לשלב בו השליטה שלנו בסביבה היא עצומה, ולכן יחיו איתנו בעיר רק אותם בעלי חיים שנרצה שיחיו איתנו. לכן לא סביר שעכברים, למשל (שכרגע משגשגים בסביבתנו) ימשיכו לשגשג. גם לא נחשים, ולא זבובים ותיקנים ובהמשך גם לא עכבישים, ואולי גם לא עטלפים. מספיק שבתקופה כלשהי לא יהיה אינטרס אנושי לשמר את אחד המינים הללו – ואותו מין ייכחד. ייתכן שיישארו תמיד מינים בעלי ערך אסתטי שאינם זקוקים לדאגה פרטית של האדם (למשל ציפורי שיר שאינן זקוקות לתיבות קינון מלאכותיות, ופרפרים), וייתכן שמינים פולשים יזכו לאהדה וישגשגו, וייתכן שיתפתחו מינים עירוניים חדשים, וייתכן ששמירת הטבע העירוני תהפוך להיות חלק מהתרבות האנושית, וניתן להעלות עוד אפשרויות רבות. עם זאת, תסריט 5 יציב יותר מתסריט 6 ולכן ניתן לדמיין תסריט שהוא סינתזה של השניים: קיימת נקודה שהחל ממנה הטבע העירוני שופע מספיק כדי שלאדם הפרטי תהיה השפעה חיובית יותר מאשר שלילית, אך לאחר תקופה ארוכה נוספת הטבע העירוני נכחד. קשה להעריך האם בסיכומו הכולל של תסריט זה השפעת הפרט היא שלילית או חיובית.

 

באופן דומה, ניתן לדמיין סינתזה בין תסריט 6 לתסריט 2: למשך תקופה ארוכה הטבע העירוני משגשג, ואז הוא נכחד יחד עם החברה האנושית. גם בתסריט זה השפעת הפרט יכולה להיות חיובית או שלילית, כתלות בסדרי הגודל של הזמן, של גודל אוכלוסיית בעלי החיים בכל שלב, ושל הגורמים לכל שינוי.

 

תסריט 7 סביר מאוד ביחס לתסריטים האחרים. תסריטים 4 ו-8 הם לא סבירים בעליל, עד כדי כך שהטעם היחיד לחשוב עליהם הוא למען התרגיל המחשבתי או כדי להתחיל מנקודת מוצא לא הגיונית ולפתח אותה: שני התסריטים הללו מניחים שהאדם ימשיך להתקיים ואף "לשלוט" בטבע (במובן זה ששאר בעלי החיים תלויים בו במידה רבה) במשך כמה מיליארדי שנים. זה פרק זמן עצום אפילו בקנה מידה אבולוציוני, שיאפשר למציאות על פני כדור הארץ להשתנות כמה וכמה פעמים.

 

כעת אחזור לתסריט 2. הוא מתאר מצב בו האנושות מכחידה את העולם. זה התסריט המדובר ביותר בשנים האחרונות, והוא יכול להתרחש – אבל רק בזמן הקרוב. אם נמשיך לשרוד את מאות השנים הקרובות, ויחד איתנו גם הטבע ברובו ישרוד, אז סביר יותר שנפתח ידע ומודעות לנושא וגם נמצא פתרונות טכנולוגיים לכל אותן בעיות. לא סביר שמיטב המוחות המשפיעים בעולם יראו את הסוף של משפחותיהם קרב ולא יעשו עם זה כלום, לא ייתכן גם שאין פתרון (תוך עשרות שנים מצאנו פתרונות מרחיקי לכת לחלק מהבעיות). אמנם לוקח זמן להפנים את משמעות הבעיה, אך כאשר מבינים אותה – האנושות תחזור שוב על אותה טעות רק אם אירוע קיצוני יגרום לה לשכוח את כל מה שלמדה ואת הפיתוחים הטכנולוגיים שיהיו קיימים בעתיד ויאפשרו לנו להימנע מהבעיה. זה יוכל לקרות אם, למשל, מנהיג קיצוני כלשהו יילחם בחברות בעלות המודעות לנושא, הוא יהיה מספיק מודרני כדי לנצח במלחמה אבל פרימיטיבי מכדי להתייחס ברצינות לבעיית השימור של כדור הארץ, והוא יוביל את העולם לכיליון לפני שיספיק להבין את הבעיה ולפני שחברות אחרות יצליחו למנוע ממנו לעשות זאת. התסריט הזה אפשרי, אבל לא סביר.

 

לסיכום: התסריטים הסבירים ביותר הם תסריטים 5 ו-7, ובמידה פחותה גם 2 ו-6. אך אלו רק התסריטים שאנו יכולים לדמיין היום, ובהתאם לשיקולים שנשמעים סבירים היום. אין לדעת איך תיראה המציאות בעתיד הרחוק.