לדבר על רגשות בלי מילים

 

ככל שהולכת וגוברת ההבנה שהתעללות בבעלי חיים היא לא מוסרית, ושתעשיית הבשר היא תעשייה של התעללות בבעלי חיים (והרג שלהם, והרס של הסביבה), כך גובר הצורך הפסיכולוגי של אוכלי הבשר לחפש עוד תירוצים והצדקות להמשיך ולצרוך בשר. בין כל אותם תירוצים חסרי היגיון, תפסה את תשומת ליבי במיוחד האמירה לפיה אנחנו אפילו לא יכולים לדעת מה בעלי חיים מרגישים והאם הם סובלים.

 

אני לא רוצה להתעכב על המחקרים הנוירולוגיים, וגם לא על נושא ההתניה (אנחנו רואים שאם חולדה קיבלה מכת חשמל כשעברה באיזשהו מקום – היא לא תעבור בו יותר. מה עוד צריך כדי להבין שהיא מפרשת את החוויה הזו כחוויה לא רצויה?). המוזרות שבאמירה התמוהה הזו היא בסיסית הרבה יותר, גם בלי מחקרים: אנחנו רואים את ההתנהגות של בעלי החיים, רואים אותם בורחים וזועקים ומתרגשים ומייללים ורודפים. איזו מין עצימת עיניים קיצונית צריכה להיות כדי שנשקול ברצינות את ההנחה שהם לא מרגישים כלום, במיוחד אם אנחנו יודעים שמבחינה ביולוגית הם דומים לנו מאוד? כן, ייתכן מצב שהם בנויים באופן שדומה לנו (עד כדי כך שמחקרים על מוח של עכברים מספקים תובנות על המוח האנושי), ושההתנהגות שלהם דומה לנו גם היא, אבל הרגשות (שמתווכים בין ההשפעה על הגוף לבין ההתנהגות) לא קיימים, ובמקומם קיים משהו אחר. אבל זו אפשרות אבסורדית, מפני שהיא דורשת שכל המערכת המורכבת הזו שאנו קוראים לה "רגשות", שמתווכת בין מה שקורה לגוף שלנו לבין התגובות ההתנהגותיות שלנו, תוחלף במערכת מורכבת אחרת בקרב בעלי חיים אחרים, ובצירוף מקרים המערכת המורכבת הזו תגרום לאותה התנהגות שהרגשות גורמים לה.

 

פילוסופים שאוהבים להתחכם מדמים זאת לשעון: העובדה ששני שעונים שונים מקיימים את אותה הפונקציה (מראים את השעה), אין פירושה בהכרח שאותו המנגנון עומד בבסיסם. אך האנלוגיה הזו שוכחת שבעלי החיים לא דומים לנו רק בפלט שלהם, אלא גם בפלט כתגובה לקלט: הם לא רק זועקים כמונו, אלא הם גם, כמונו, זועקים בתגובה לאבן שפוגעת ברגל שלהם. ואין להם רק פונקציה אחת, יש להם פונקציות רבות. לכן, זה יותר כמו להניח שאם מצאתי שני שעונים שמראים את השעה, ושניהם הגיבו באופן זהה לכל פעולה שביצעתי בהם (למשל, בשניהם מחוג הדקות הפסיק לעבוד כאשר קירבתי מגנט לנקודה א' אבל לא לנקודה ב'; בשניהם המחוג של השניות נתקע כאשר תקעתי סיכה במקומות מקבילים; שניהם האטו באותו האופן כאשר הסוללה עמדה להיגמר וכו'), ואם בנוסף לכך הם יוצרו ע"י אותה מכונה שרק עברה כמה שינויים (כשם שהאדם ושאר בעלי החיים התפתחו באבולוציה, והמוח בפרט התפתח באותו הנתיב פחות או יותר) – זה כבר יהיה אבסורדי להניח שהמנגנונים שונים (או לפחות שעקרון הפעולה שלהם שונה באופן מהותי).

 

אך גם לא כאן טמונה הטעות התמוהה של אותם אנשים. הטעות הגדולה שלהם היא ביחס הסלקטיבי לבני אדם ולבעלי חיים אחרים: הרי גם כשאני רואה אדם אחר אין לי שום דרך לדעת האם הוא רובוט שרק מתנהג כמו אדם, או אדם אמיתי. אין לי שום דרך לדעת אם הוא מרגיש וחווה כמוני. לכן, הספק שהם מטילים ברגשות של בעלי חיים אל מול הוודאות הכמעט מוחלטת שלהם ברגשות של אנשים אחרים (הרי הם לא יסכימו לעצמם להרוג אדם ברחוב ולאכול אותו), מעידה שמראש הספק שלהם הוא רק תירוץ חסר היגיון. בשלב זה הם יגידו "אבל בני אדם יכולים לדבר ולהעיד מה הם מרגישים, ואילו בעלי חיים לא", ועל האמירה המוזרה הזו אני רוצה לדבר, מפני שגם פילוסופים כבר אמרו אותה מבלי להבין את הטעות הלוגית שבה.

 

לפי הטיעון הזה, כאשר אני רואה עגל זועק אני לא יכול לדעת אם באמת כואב לו או שהוא חווה בכלל משהו אחר, ואולי אפילו אין לו רגשות אלא תופעה אחרת שגורמת להתנהגות הזו. לעומת זאת, בני אדם אחרים יכולים לומר לי במילים שכואב להם, ולכן זו הסקה ודאית (או לפחות הסקה סבירה יותר). בואו ננתח לרגע את הוודאות הזו: אדם אומר לי שכואב לו, אני יודע מה הוא כאב ומבין מה הוא מרגיש. אבל כיצד אני יודע מה הוא כאב? כיצד, למעשה, אני יודע שאני והוא מתכוונים לאותו הדבר כשאנחנו משתמשים במילה "כאב"? אולי אני מתכוון לרגש של כאב, והוא מתכוון למשהו אחר בכלל ולעולם לא נוכל להשוות בין שתי התחושות?

 

את המילים האלו למדנו כשהיינו קטנים והסבירו לנו מה זה "כאב", "פחד", "הנאה" וכיוצא באלה. אך כיצד הסבירו לנו אותם? הרי לא ניתן להסביר במילים מה הוא כאב. כל מה שניתן לעשות זה להשתמש במילה הזו בהתאם להתנהגות, וכך להדגים לילד למה מתכוונים: כאשר הילד מקבל מכה ובוכה אנחנו אומרים לו "כואב לך", ואז הוא מבין למה מתכוונים במילה "כאב". או, כאשר הוא רואה אדם אחר מקבל מכה וזועק אנחנו מסבירים לו "כואב לאיש הזה". כך אנחנו מסבירים לו את פירוש המילה ומסנכרנים בינינו, כפרטים בחברה, למה אנו מתכוונים במילה הזו. שימו לב שהסנכרון הזה מבוסס מראש על ההנחה שההתנהגויות שלנו נובעות מאותם הרגשות: רק אם באמת כאב הוא זה שגרם לילד לזעוק כשהוא קיבל מכה, רק אז הילד ילמד נכונה את פירוש המילה "כאב" וידע להשתמש בה. אך אם נניח שהילד, כמו העגל, נולד עם מנגנון אחר במקום כאב, והמנגנון הזה הוא שגורם לו לזעוק – אז כאשר ילמדו אותו "זה כאב" אחרי שיזעק, הוא יסיק "אם כך, המנגנון הזה נקרא 'כאב'", ולעולם לא נדע שמדובר במנגנון אחר.

 

במילים אחרות: השפה לא יכולה לעקוף את ההסקה מתוך ההתנהגות, כי היא נשענת עליה. היא לא יכולה לספק לנו עוד דרך חדשה לקבל מידע רגשי, היא בסך-הכול מקצרת דרך. במקום שאני אזעק, או אגיד "אני חווה את החוויה שגורמת לי לזעוק כאשר רקמות בגוף שלי נפגעות", אני פשוט משתמש במילה "כאב". לא ניתן להסיק מכך שום מידע חדש. ממילא כדי להתבסס על שפה עלינו להניח שכולנו משתמשים בשפה הרגשית באותו האופן, ולשם כך עלינו להניח מראש שהרגשות שעומדים בבסיס ההתנהגות שלנו זהים (כי רק באמצעות ההתנהגות אנחנו יכולים לקבוע שפה משותפת). יתר על כן: אם כשאני מתבסס על התנהגות בלבד אני רק צריך להניח שהמנגנונים שגורמים להתנהגות הם אותם מנגנונים, הרי שכדי להשתמש בשפה אני צריך להניח גם את ההנחה הזו, גם את ההנחה שלימדו את האדם שמולי להשתמש בשפה כמו שצריך, גם שהוא זוכר את מה שלימדו אותו (ושאני עצמי זוכר), וגם שהוא דובר אמת.

 

לכן, אם אבסורדי להניח שהאנשים שסביבי, שמתנהגים כמוני ומעידים על רגשותיהם, הם חסרי רגשות, הרי שזה אבסורדי באותה המידה להניח שעגל, עם כל התנהגותו המורכבת, הוא חסר רגשות. אנשים שמתקשים לראות כמה זה אבסורד הם אנשים שמחפשים בנרות הצדקות להמשיך להתעלם מסבלם של בעלי החיים, כדי להמשיך ולצרוך מזון מהחי (ואגב כך להתעלם מהנזק העצום שהם גורמים לסביבה ולבני האדם).

 

למעשה, שיקולים התנהגותיים והורמונליים-נוירולוגיים מרמזים שאפילו לחרקים יש יכולת לחוות הנאה וסבל, או לפחות תופעה מאוד דומה לאלו.